שיר ללא שם, אוה קילפי

התשוקה התמידית שבי, כך בדיוק רציתי לחיות

שיר של אווה קילפי עורר בנו שאלות על השאיפה להיות בנוכחות מלאה. מי מצליחים בזה, מתי, ומה המחיר של תחושת קיום עזה ומלאה.

להאזנה

הַתְּשׁוּקָה הַתְּמִידִית שֶׁבִּי. כָּךְ בְּדִיּוּק רָצִיתִי לִחְיוֹת. שׁוּם רֶגַע אָבוּד, תְּחוּשָׁה מְלֵאָה כְּבַת לְוָיָה, אֲנִי כָּאן, אֲנִי עַכְשָׁו. אֵינִי מְצַפָּה לַמְּאוּמָה. הַמַּצָּב הַזֶּה מַזְכִּיר דְּבֵקוּת, הוּא מַזְכִּיר הַכָּרַת תּוֹדָה, אֲפִלּוּ בְּיִרְאַת כָּבוֹד הוּא מִתְחַכֵּךְ. אַךְ הוּא עַצְמוֹ אֵינוֹ דָּבָר אֶחָד וְיָחִיד מֵאֵלֶּה אֲפִלּוּ לֹא כֻּלָּם. הוּא רַק קַיָּם, קַיָּם, קַיָּם. מַשֶּׁהוּ מִתְחַבֵּר בִּי לָנֶצַח וְרַק לָרֶגַע הַזֶּה וְהָרֶגַע הַזֶּה קַיָּם. אווה קילפי — מתוך הפרפר חוצה את הכביש, בהוצאת כרמל ירושלים, תרגוםרמי סערי

לפתוח את סוף השבוע עם שירה והשראה.

בכל שישי בבוקר אנחנו שולחות בקבוצת וואטסאפ שקטה (בלי דיונים והפרעות) את הפרק החדש שעלה עם כמה מילים אישיות מאיתנו. הזמנה לעצור לרגע את שטף העשיה, לפרק של מנוחה והשראה. זה המקום להתעדכן גם על מפגשי שירה שאנחנו מקיימות. רוצה להצטרף?

להצטרפות

Smartphone displaying a podcast episode page on top of an open notebook, next to a pencil, wireless earbuds, and a cup of iced coffee on a brown surface.

מאחורי המיקרופון

נעים להכיר

שתי חברות, גליה שושני וורד עצמון, נפגשות לדבר על שירה. אנחנו קוראות בכל פרק שיר אחד ומהגגות - מה הוא עושה לנו, אילו מחשבות הוא מייצר אצלנו, אילו זכרונות ואילו רגשות הוא מעלה אצל כל אחת מאתנו. בכל פגישה אנחנו מגלות שזה בדיוק השיר הנכון. לעכשיו ולנו. ובעיקר, בשטף החיים העסוקים יש לנו תירוץ לעצור לרגע, להיפגש, לדבר ולצחוק יחד.

לכל הפרקים