על דברים שלא מלמדים בבית הספר, יהודה עמיחי

חלונות חדרי כיתה תמיד פונים אל העתיד

"חלונות חדרי כיתה תמיד פונים אל העתיד", איזה משפט יפה. אנחנו גם מרגישות שהוא נכון, וניסינו להבין איך המבנה האטום או המזמין, הדינמיקות הצפופות, והמורות - חלקן יפות, השפיעו על ההתחלות שלנו

‍

להאזנה

יהודה עמיחי עברתי ליד בית-הספר שבו למדתי בנעורי ואמרתי אל לבי, כאן למדתי דברים אחדים ולא למדתי דברים אחרים. כל חיי אני אוהב אהבת חינם את הדברים שלא למדתי. אני מלא דעת, אני מומחה בוטניקה של עץ הדעת טוב ורע, אני יודע על פריחתו ועל צורת עליו ופעולת שורשיו, על מזיקיו ועל טפיליו, אני עדיין חוקר את הטוב והרע ואחקור עד יום מותי. עמדתי ליד בית הספר. בחדר הזה ישבנו ולמדנו, חלונות חדרי כיתה תמיד פונים אל העתיד ואנחנו חשבנו לתומנו שזה הנוף שראינו מן החלון. החצר היתה צרה ורצופה אבנים גדולות. אני זוכר את המהומה הקצרה של שנינו ליד המדרגות הרעועות, המהומה שהיתה התחלת אהבה ראשונה גדולה והיא ממשיכה להתקיים גם אחרינו, כמו במוזיאון, כמו כל דבר בירושלים — השיר מתוך הספר: פתוח, סגור, פתוח, בהוצאת שוקן

לפתוח את סוף השבוע עם שירה והשראה.

בכל שישי בבוקר אנחנו שולחות בקבוצת וואטסאפ שקטה (בלי דיונים והפרעות) את הפרק החדש שעלה עם כמה מילים אישיות מאיתנו. הזמנה לעצור לרגע את שטף העשיה, לפרק של מנוחה והשראה. זה המקום להתעדכן גם על מפגשי שירה שאנחנו מקיימות. רוצה להצטרף?

להצטרפות

Smartphone displaying a podcast episode page on top of an open notebook, next to a pencil, wireless earbuds, and a cup of iced coffee on a brown surface.

מאחורי המיקרופון

נעים להכיר

שתי חברות, גליה שושני וורד עצמון, נפגשות לדבר על שירה. אנחנו קוראות בכל פרק שיר אחד ומהגגות - מה הוא עושה לנו, אילו מחשבות הוא מייצר אצלנו, אילו זכרונות ואילו רגשות הוא מעלה אצל כל אחת מאתנו. בכל פגישה אנחנו מגלות שזה בדיוק השיר הנכון. לעכשיו ולנו. ובעיקר, בשטף החיים העסוקים יש לנו תירוץ לעצור לרגע, להיפגש, לדבר ולצחוק יחד.

לכל הפרקים