על דברים שלא מלמדים בבית הספר, יהודה עמיחי

חלונות חדרי כיתה תמיד פונים אל העתיד

"חלונות חדרי כיתה תמיד פונים אל העתיד", איזה משפט יפה. אנחנו גם מרגישות שהוא נכון, וניסינו להבין איך המבנה האטום או המזמין, הדינמיקות הצפופות, והמורות - חלקן יפות, השפיעו על ההתחלות שלנו

‍

להאזנה

יהודה עמיחי עברתי ליד בית-הספר שבו למדתי בנעורי ואמרתי אל לבי, כאן למדתי דברים אחדים ולא למדתי דברים אחרים. כל חיי אני אוהב אהבת חינם את הדברים שלא למדתי. אני מלא דעת, אני מומחה בוטניקה של עץ הדעת טוב ורע, אני יודע על פריחתו ועל צורת עליו ופעולת שורשיו, על מזיקיו ועל טפיליו, אני עדיין חוקר את הטוב והרע ואחקור עד יום מותי. עמדתי ליד בית הספר. בחדר הזה ישבנו ולמדנו, חלונות חדרי כיתה תמיד פונים אל העתיד ואנחנו חשבנו לתומנו שזה הנוף שראינו מן החלון. החצר היתה צרה ורצופה אבנים גדולות. אני זוכר את המהומה הקצרה של שנינו ליד המדרגות הרעועות, המהומה שהיתה התחלת אהבה ראשונה גדולה והיא ממשיכה להתקיים גם אחרינו, כמו במוזיאון, כמו כל דבר בירושלים — השיר מתוך הספר: פתוח, סגור, פתוח, בהוצאת שוקן

הניוזלטר של פואטיקארד

שירה והשראה ישירות לתיבת המייל

בערך פעם בחודש אנחנו שולחות לחברים ולחברות שלנו מייל מלא בהשראה, עם טקסט ספרותי שנגע בנו. אנחנו מעדכנות על הפרקים החדשים שעלו לפודקאסט, על פוסטים חדשים בבלוג או רעיונות לשימוש בקלפים. רוצה להצטרף?