אווזים, אגי משעול

כשהציפורים חוזרות אל תוך העץ, אני מחפשת את זאת שעפה אחורה

שיר אירוני של אגי משעול, על מורים, אווזים וכובעים, ואולי גם החודש הזה - האחרון לשנת הלימודים - החזיר אותנו למורים שלנו, ולאמירות שנחרתו בזכרון.

‍

להאזנה

אפשטיין, המורה שלי למתמטיקה, אהב להוציא אותי ללוח. אמר שהראש שלי מתאים רק לכובע. אמר שציפור עם שכל כמו שלי הייתה עפה אחורה. שלח אותי לרעות אווזים. עכשיו, במרחק שנים מן המשפט הזה, כשאני יושבת תחת הדקל עם שלושת האווזים היפים שלי, אני חושבת שאולי הרחיק אז לראות, המורה שלי למתמטיקה, והצדק היה עמו. כי אין מה שמשמח אותי יותר מאשר לראות אותם כעת עטים על הלחם המפורר, מכשכשים בזנבם השמח, קופאים רגע דום מתחת לרסיסי המים שאני מתיזה עליהם מן הצינור, זוקפים את ראשם וגופם נמתח אז כזוכר אגמים רחוקים. מאז מת כבר המורה שלי למתמטיקה ומתו גם בעיותיו שאף פעם לא עלה בידי לפתור. אני אוהבת כובעים, ותמיד בערב כשהציפורים חוזרות אל תוך העץ, אני מחפשת את זאת שעפה אחורה. אגי משעול — השיר מתוך "קולות שירה", בהוצאת עם עובד

הניוזלטר של פואטיקארד

שירה והשראה ישירות לתיבת המייל

בערך פעם בחודש אנחנו שולחות לחברים ולחברות שלנו מייל מלא בהשראה, עם טקסט ספרותי שנגע בנו. אנחנו מעדכנות על הפרקים החדשים שעלו לפודקאסט, על פוסטים חדשים בבלוג או רעיונות לשימוש בקלפים. רוצה להצטרף?