הזרה, אלישבע גרינבאום

מאז שלמדתי לשרוך את נעלי אני עוקבת אחרי המין האנושי

על המרפסת יושבת המשוררת, נזכרת, רואה, שומעת ומריחה את המין האנושי, ומעוררת בנו מחשבות ושיחה: מיהו המין האנושי, ומה העמדה שאנחנו נמצאות בה ביחס אליו - על הטריבונה או במגרש.

‍

להאזנה

מֵאָז שֶׁלָּמַדְתִּי לִשְׂרֹךְ אֶת נַעֲלַי אֲנִי עוֹקֶבֶת אַחֲרֵי הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי. פַּעַם אֲפִלּוּ הִגַּעְתִּי מְאֹד קָרוֹב אֵלָיו. שִׂחַקְנוּ בְּיַחַד. מַחֲבוֹאִים, תּוֹפֶסֶת, בְּרִידְג', כָּל מִינֵי מִשְׂחֲקֵי זוּגוֹת. גַּרְנוּ יַחַד בְּדִירָה שְׂכוּרָה. יֵשׁ לִי תְּמוּנוֹת מֵאוֹתָהּ תְּקוּפָה. הַטִּיּוּל לִירוּשָׁלַיִם. שְׁקִיעָה. גְּרוּטָאוֹת שֶׁל תַּשַׁ"ח, מַחֲזִיקִים יָדַיִם. זֹאת הָיְתָה תְּקוּפָה. מְקָרֵר הָיָה מָקוֹם מָלֵא אֶפְשָׁרֻיּוֹת. יֶלֶד הָיָה דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְהוֹלִיד. אֲבָל הָיִיתִי צְרִיכָה לְהִתְרַחֵק כְּדֵי לִרְאוֹת אוֹתוֹ מִקָּרוֹב. בְּלִי לָשִׂים לֵב הָפַכְתִּי שְׁקוּפָה כְּעַמּוּד חַשְׁמַל. הוּא עוֹבֵר מַמָּשׁ לְיָדִי, הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי. לְמָשָׁל, בַּדֶּרֶךְ הַבַּיְתָה מֵהַשּׁוּק, בַּיּוֹם שִׁשִּׁי. שְׁתִי יָדַיִם שׁוֹנוֹת מַחְזִיקוֹת סַל אֶחָד, עָמוּס עַגְבָנִיּוֹת מַשְׁפְּרִיצוֹת זְרָעִים. נוֹגְעִים, לֹא נוֹגְעִים, מַזִּיעִים. יֵשׁ מִלִּים שֶׁאֲנִי צְרִיכָה לְחַפֵּשׂ בַּמִּלּוֹן כְּדֵי לְהָבִין. עַכְשָׁו הוּא גָּר מַמָּשׁ מִתַּחְתַּי. מִלְמוּלֵי חַמְסִין עוֹלִים מֵהַמִּרְפֶּסֶת. בְּלִיל מִלִּים. בְּכִי שֶׁל תִּינוֹק. אֲנִי מַקְשִׁיבָה. אֲנִי אֲפִלּוּ יְכוֹלָה לְהָרִיחַ חֲבִיתָה. וְלַחְשֹׁב שֶׁפַּעַם הַיָּרֵחַ הָיָה דֻּגְמָה לְמָקוֹם רָחוֹק אלישבע גרינבאום — השיר מתוך הספר: שירים באורמלא, בהוצאת עם עובד

שירה והשראה בשישי בבוקר, עם פרק חדש שעלה.

בכל שישי אנחנו שולחות בקבוצה שקטה (בלי דיונים והפרעות) את הפרק החדש שעלה עם כמה מילים אישיות. רוצה להצטרף?

להצטרפות

נעים להכיר

השיר הנכון

שתי חברות, גליה שושני וורד עצמון, נפגשות לדבר על שירה. אנחנו קוראות בכל פרק שיר אחד ומהגגות - מה הוא עושה לנו, אילו מחשבות הוא מייצר אצלנו, אילו זכרונות ואילו רגשות הוא מעלה אצל כל אחת מאתנו. בכל פגישה אנחנו מגלות שזה בדיוק השיר הנכון. לעכשיו ולנו. ובעיקר, בשטף החיים העסוקים יש לנו תירוץ לעצור לרגע, להיפגש, לדבר ולצחוק יחד.